שחיקה היא סטרס שלא זיהינו ולא טיפלנו בו נכון, או שלא טיפלנו בו בזמן.
לאט לאט, לאורך זמן הרגשנו שאנחנו פשוט לא עומדות בלחץ, בכל הדרישות שיש מאיתנו.

או, שידענו מה אנחנו יכולות לעשות כדי להפחית את הלחץ, אבל לא פעלנו בכיוון.
לא כי לא היה לנו אכפת.
אלא, כי רצינו להוכיח את עצמנו.

כי היה קשה להגיד "לא",

כי "זה גם ככה בקטנה בשבילי, אז שטויות, אני כבר אעשה את זה וזהו".

כי…. החיים.

הגוף כל הזמן במתח.

הורמוני המתח מופרשים והנפש מגיבה תגובה רגשית לגירוי הפיזי הזה.

כל המערכת הרגשית והפיזית שלנו נמצאת בתגובת הסטרס.

תגובת הסטרס היא כמובן, חיונית וחשובה,

אבל היא לא תמיד התגובה הכי איכותית והתגובה שהכי משרתת אותנו.

כשנאחר לטיסה, נרצה לרוץ ולפעול מהר כדי לא להחמיץ אותה.
זו תגובת הסטרס.

כשהילד מעלה חום, נתקשר לכל המוקדים שצריך עד שנמצא לו תור.
זו תגובת הסטרס.

חשובה וחיונית!
אבל ביום-יום שלנו, כשאנחנו כל הזמן בלחץ, בלי כלים ויכולת להתאושש, זה כבר סיפור אחר.

בעבודה, בחיים האישיים, בזוגיות, בהורות…
האורות דולקים ואף אחת לא בבית.
אנחנו מותשות מהלחץ, עייפות, תשושות, אין סבלנות לכלום.

אין חשק, אין מוטיבציה.

קצת מאבדות עניין בדברים שפעם ריגשו אותנו.

כבר לא כל-כך אכפת לנו מהתוצאות של אי-העשייה.
אולי פה כאב ראש ושם כאב בטן

ולפעמים פשוט השחיקה גורמת לתשישות כזו, שאפילו בינג' של שלושה ימים רצוף בנטפליקס לא יעזור.

לכאורה הכל פיקס.

"הכל בסדר".

אבל שום דבר לא בסדר…

רוב הימים שלנו עוברים במשימות אפורות, בשיגרה, בלהקפיץ את הילד לחוג, בעוד מייל, במשימות משעממות.
זה שהן משעממות, כמובן לא אומר שהן לא חשובות.

הן חשובות מאוד, כי הן אלה שמקדמות אותנו לפיקים, לשיאים של החיים.

אבל, אצלי לפחות, הן לא ממש ממלאות בשמחת חיים ובאנרגיה.

אז מה? אז זה אומר בעצם שנעביר את רוב החיים בדיכי?
לא, לא, לא.
כל דקה בחיים היא משמעותית, חד-פעמית ויקרה.
לא נבזבז אותה.

גם כשיש ימים כאלה מבאסים, עדיין לא הכל אבוד.

גם כשהאנרגיה נמוכה יותר מנפוליאון,

בכל רגע יש לך את הבחירה להתפקס על מה שיש, להרים, לבוא עם הג'ק ולהציל את היום שלך.

והכי חשוב- יש בך את הכוחות לעשות את זה.

להיות שם עבור עצמך ברוך וברוגע.

כי כל דקה שאת כאן היא משמעותית,

זה אף פעם לא מאוחר מדי להיות קצת יותר חברה של עצמך. אף פעם.

החדשות הטובות הן שיש כלים, די פשוטים אפילו,

שאפשר להשתמש בהם כדי להתאושש מהשחיקה.

הפעם נתרכז משהו ממש ממש קטן שעושה השפעה גדולה על רמת השחיקה:

1. דיבור פנימי מעיף

גב זקוף, תני כיף ואולי חיוך קטן לעצמך הפנימית (גם, ובעיקר אם את בסטרס או בבאסה).

2. הכרת תודה על מה שיש.

כמה מתפספס לנו בכלא של ה- "מובן מאליו", נכון?

כמה לפעמים אנחנו לא רואות במה בורכנו, על אמת. הכרת תודה מחזירה תוך שניות לפרופורציות ולשמחה.

3. פרופורציות-

תשאלי את עצמך- "מה אם יקרה אהיה מרוצה?".

כמה השאלה הזו חשובה.

לא להזיז הרים, לא לכבוש ת'אוורסט. לא היום, לפחות.

היום רק משהו קטן וטוב.

אולי לצאת קצת החוצה, אולי הפסקה, אולי טלפון לחברה טובה?

ואת יודעת מה? אפילו אם זה רק לנוח,

או לחמול את עצמך ולזכור שיש גם ימים כאלה, תחליפי את הביקורת העצמית בקבלה :)

מותר לך. את לא עצלנית, ולא "התקלקלת", או אכזבת, או ביאסת.

את אנושית. 

את נטענת.

 תכף תשובי.

מותר לך!

תעשי, חיים :)

שלך,

טל