לפני כמה זמן, אחת הבנות שלי עשתה עגיל נוסף באוזן. היא רצתה את זה כל כך הרבה זמן, חיכתה לזה (שלא לומר חפרה יומם וליל). ⠀
⠀
הגיע הרגע,⠀
הסגר- נסגר. ⠀
הקניון- נפתח. ⠀
משחת האמלה לאלחוש- נמרחה. ⠀
היא התיישבה בכיסא באלגנטיות בריטית, מכוונת מטרה ונינוחה ועשתה את העגיל בשנייה. ⠀
ממש…⠀🙄
היא ישבה שם מכווצת, מפוחדת, מעכה לי את היד בצורה שלא היתה מביישת את מישל טרוני, התחילה להגיד "לא לא זה יכאב, זה הולך לכאוב!" ובקיצור, הלחיצה *את עצמה* נורא. ⠀
שאלתי אותה אם היא רוצה לדחות את זה לפעם אחרת, והיא אמרה: "לא! אני רוצה עגיל!" .
⠀
אז תהיי חברה של עצמך, ילדה שלי. תנשמי רגע, לאט, תחשבי על התוצאה ואל תדברי אל עצמך ככה במילים של סכינים. הרי אם חברה שלך היתה עושה עגיל, לא היית צועקת עליה: ":זה יכאב!!!!!" היית מרגיעה אותה, מחזקת אותה, נכון? אז תנשמי ילדה שלי ותהיי חברה של עצמך. ⠀
זה לא שבאותו רגע התחולל קסם והיא נרגעה לגמרי, אבל היא נרגעה קצת יותר. למזלנו, המוכרת החביבה היתה זריזה מספיק והספיקה לנקב את האוזן וזה לא כאב כמו שהילדה שלי ציפתה שזה יכאב.⠀
וזה גרם לי לחשוב על כל הפעמים שרציתי משהו, שחפרתי עליו, שהתכווננתי אליו, שקמתי בשבילו יום אחרי יום בארבע בבוקר, שוויתרתי עבורו על דברים אחרים, כי זה היה לי חשוב, כי האמנתי בו. אבל אז, כשהוא כמעט הגיע, לא תמיד הייתי חברה של עצמי. הלחצתי את עצמי בדיבור (מה דיבור, צעקות) פנימיות. דמיינתי דברים איומים ונוראיים וכמעט, כמעט כמעט ויתרתי.
כמעט לא הייתי חברה של עצמי. ⠀
תהיי חברה של עצמך. הסכם?⠀
תעשי, חיים :)
שלך,
טל
השאר תגובה